"ועכשיו אני הולך להפתיע אתכם במשהו שמעולם לא התבצע קודם לכן, בין כותלי בית הספר. אני הולך לחלק לכם את המבחן בהיסטוריה – אבל המבחן הזה לשם שינוי, הולך להיות 'מבחן כבוד' שלכם. אני מחלק לכם את המבחנים ויוצא מהכיתה, אני סומך עליכם שלא תעתיקו במבחן!" נאם עמיחי בפאתוס בפני תלמידי כיתתו, שהגיבו בהתלהבות להזדמנות שניתנה להם מצד המורה להוכיח את רמת האמון המקסימלית שלו בתלמידיו. עמיחי חילק את המבחנים לתלמידיו ויצא מהכיתה וחזר מדי פעם, כשחזר בפעם השלישית לאחר ארבעים דקות הוא קלט את יוגב ודוד מסתודדים ביניהם. הוא קרא לשניהם אליו ואמר להם בטון שאינו משתמע לשני פנים: "באיזו רשות אתם מסתודדים, אחרי האמון שנתתי בכם? כעת המבחנים שלהם מוחרמים ואל תטרחו להגיש אותם!" לאחר מכן פנה עמיחי לכל תלמידי הכיתה ואמר להם: "אני לא מאמין שיש תלמידים שמנצלים את זה שאני בטחתי בהם ולמרות הכול מנסים לרמות אותי, זו התנהגות שאינה ראויה!".
בעוד יוגב הלך למקומו כשהוא חפוי ראש, פנה דוד בקריאה נרגשת לעמיחי ואמר לו: "אני לא העתקתי! הטופס שראית היה בכלל ריק. אני שמתי לך את המבחן על השולחן כבר לפני חצי שעה ואתה לקחת אותו". אבל עמיחי לא הצליח להיזכר בשום מבחן שהוא לקח מדוד ורק אמר לו: "אין לך מה לחזור לכיתה בלי שאפגוש פנים מול פנים את ההורים שלך!".
בפגישה שהתקיימה בנוכחות ההורים של דוד ביקש עמיחי המחנך שדוד יתנצל בפני כל הכיתה ביחד עם יוגב על זה שהם הפרו את האמון שלו וכך היה: דוד ויוגב ניגשו בחוסר רצון ועמדו לפני הכיתה וביקשו את מחילתו של עמיחי שהסכים להחזיר אותם לכיתה.
מאותו יום לא הסכים כמעט דוד להחליף שום מילה עם עמיחי. הוא טען שעמיחי עשה לו עוול ואילו עמיחי לא הבין מדוע קשה לדוד לקבל את 'העונש' שהוטל עליו.
שנים חלפו, דוד גדל וסיים כיתה י"ב וכעבור כמה שנים נוספות התחתן ונהיה בעצמו אבא לילדים. ואילו עמיחי המשיך ללמד. לאחר מספר שנים, החליט עמיחי להשלים את לימודי התואר השני כדי לקבל תוספת שכר במשכורת. לאחר מספר סמסטרים רצופים, הגיע המבחן המסכם לקראת קבלת התואר. אלא שבאותו זמן, עמיחי שכח להכניס לתיקו את המכשיר הנייד שלו, מה שעורר את חשדה של המשגיחה במבחן שמיהרה לפסול לו את המבחן בחשד להעתקות. "תקשיבי גברתי, אני בעצמי מחנך כבר שנים ואפילו לא עלה בדעתי להעתיק, את סתם פוסלת לי את המבחן! אני פשוט שכחתי להכניס את הנייד לתיק!" טען עמיחי ההמום. אבל טענותיו נפלו על אוזניים ערלות ומבחנו נפסל. עמיחי מיהר להגיש ערר לוועדה על פסילת המבחן, אלא שהערעור נדחה ועמיחי התבקש לעשות מבחן חוזר. עמיחי יצא מהוועדה כשהוא ממורמר וכעוס וחזר לביתו שפוף ובמצב רוח קודר.
אלא שכשהגיע הביתה חיכתה לו הפתעה בלתי צפויה – אשתו שגילתה במקרה שבדיוק היום ימלאו לו עשרים שנה בתפקידו כמחנך, החליטה להפתיע אותו בעוגה חגיגית ובתיק מסמכים חדש כמתנה. עמיחי השתדל לשתף פעולה כדי לא להרוס את החגיגה, אבל מיד כשהסתיימה ההפתעה הוא מיהר לחדר העבודה שלו כדי לרוקן את המסמכים מהתיק הישן ולהעביר אותם לתיק החדש.
כשסיים לרוקן את התיק הישן וכבר תכנן לזרוק אותו לפח האשפה, הוא הבחין במסמך מקופל שהציץ מתוך התיק, כשהוציא אותו הבחין שמדובר במבחן שניתן לו לפני שנים ואפילו לא נכתב עליו ציון. כשקרא את השם המופיע על המבחן, הוא החל להחוויר. שמו של דוד – התלמיד שלו – התנוסס על המבחן, רק כעת התברר לו לאחר כל השנים שדוד התלמיד שלו צדק. ואילו הוא השפיל אותו בפני כל הכיתה. החוויה שעבר היום רק המחישה לו את עוצמת ההשפלה שעבר דוד והוא החליט שהוא חייב לבקש ממנו סליחה.
רק לאחר יומיים של חיפושים והפעלת קשרים, מצא עמיחי את המספר של דוד והתקשר אליו בלב כבד. בהתחלה דוד לא ידע בכלל מהיכן נפל עליו עמיחי עם הסיפור שלו, אבל אחרי כמה רגעים הכל חזר אליו והוא צעק בזעם: "אני לא שיקרתי!". עמיחי הרגיע את דוד ואמר לו שהוא יודע שהוא לא שיקר והוא מתקשר במיוחד רק בשביל לקבל את מחילתו. דוד ענה לעמיחי שכעת הוא לא יכול לסלוח לו כי הוא עדיין כועס, גם אחרי כל השנים הללו, אבל הוא מציע לעמיחי שיתקשר אליו למחרת בבוקר.
ביום שלמחרת כשעמיחי התקשר אליו, אמר לו דוד: "תשמע, אתה פגעת בי לפני ההורים שלי ולפני כל הכיתה. אני מוחל לך רק בתנאי שמכאן ולהבא אתה לא תאשים אף תלמיד לפני שאתה בודק במיליון אחוז שזאת האמת – ובטח שלא להעליב אותו לפני כל הכיתה…"
עמיחי השיב לדוד ואמר: "אני לא צריך לעשות את התנאי הזה בגלל שכבר קיבלתי את הלקח שלי משמיים לכל החיים. תאמין לי שהמסר נקלט וחשתי אותו על בשרי!". ואכן עד סוף הקריירה החינוכית שלו, השתדל עמיחי לא לחזור שוב על הטעות שלקח לו כל כך הרבה שנים, כדי לבקש סליחה מהתלמיד שלו ולכפר עליה…
הרבה יותר קשה וחמור מאדם שהוא לא יודע, הוא להיות אדם שהוא לא יודע שהוא לא יודע… עמיחי בכלל לא חלם על זה שהוא פגע בתלמיד שלו שלא בצדק וכל השנים הללו חשב שהצדק איתו. סיפור זה ממחיש לנו עד כמה עלינו להיזהר ב'בן אדם לחברו' גם כשאנחנו בטוחים במאה אחזו שהצדק איתנו.
