צעקות האושר שנשמעו בכיתה, כאשר שמעו החברים שלי על תוואי הטיול השנתי – נשמעו היטב בכל הקומה השלישית בבית הספר. בדיוק לפני דקות אחדות סיים המורה לתאר את המסלול שכלל אומגה וסנפלינג חוץ מהטיפוס על הצוקים שהוא חלק בלתי נפרד מהמסלול. כולם היו מאושרים ורק אני לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, מה אני כבר יכול לעשות לספר לכל החברים שלי בכיתה שאני פחדן ושאין… אין מצב בעולם שאני אעלה אי פעם על סנפלינג?
אז זהו, שעוד לא הצגתי את עצמי: קוראים לי אלי, אני בכיתה ט' ויש לי אקרופוביה או בשם המוכר יותר 'פחד גבהים' הפחד הזה מלווה אותי מאז שאני זוכר את עצמי ואני מניח שיש עוד לא מעט נערים שיכולים להזדהות איתי.
כבר מגיל קטן אני נמנע מעליה למקומות גבוהים, הפחד המאיים הזה משבית אותי בעוצמות שקשה לתאר. אני זוכר את עצמי בתור ילד קטן שאין לו מושג מה לעשות עם אמא בלונה פארק מול המתקנים המפחידים, כיוון שלעולם לא אוכל לשכוח את הבכי והרעידות לאחר עלייה על מתקן רכבת אחד – ברכבת של הילדים הקטנים. חוויה נוספת שזכורה לי לרעה, הייתה מהטיול בכיתה ז' שבו נסענו ל'סופר-לנד'. מרחוק המקום היה נראה לי מגניב במיוחד אך ככל שהתקרבנו, הבנתי שאני בבעיה. בזמן שחבריי רצו ממתקן למתקן ונהנו מכל רגע, אני ישבתי בצד, מביט כיצד הם צורחים בהנאה ומחפש במה להעסיק את עצמי מרוב שעמום ותסכול. לא פעם ניקרה בי השאלה מדוע אני לא מסוגל להתגבר על הפחד וליהנות כמו כולם?
אל תטעו, היו מספר פעמים שניסיתי להתגבר על הפחד, אבל הוא היה חזק ממני בעוצמה כזאת, עד שהרגשתי סחרחורות ולחצים שגרמו לי לוותר על הניסיון.
"יש לנו טיול בעוד שבוע וחצי ואני לא הולך להצטרף!" הודעתי לאימא שלי בקול מיואש. "גם הפעם לוקחים אתכם למקומות גבוהים?" ניסתה אימא שוב את השאלה הצפויה. "כן! שוב פעם!" השבתי בטון מיואש. אמא הביטה בי בחמלה: "אולי בכל זאת תצטרף לטיול, יתכן שתחליט אחרת כאשר תראה את המתקנים בעיניים?"
היה טעם בדברים שלה, היא הכי הבינה מה עובר עליי. לפני תקופה לא ארוכה, היא סיפרה לי שגם לה היה פעם פחד גבהים וכיום היא מצליחה להתגבר עליו, כששאלתי אותה איך עבר לה הפחד, היא אמרה: "ביום שתרגיש שאתה לא מעוניין יותר שפחד הגבהים הזה ינהל אותך אתה תמצא את הדרך הנכונה להתגבר עליו!"
אז כן… אמא, אני בהחלט חושב שהגעתי לרגע שנמאס לי סופית מהפחד המעצבן הזה. שאני משלם בגללו את המחיר בטיולים השנתיים, גם מפסיד הנאות עם חברים וגם מאבד מהביטחון העצמי שלי. אבל מצד שני כשאני מדמיין את עצמי באומגה או בסנפלינג יש לי רעד חזק בכל הגוף.
בסופו של דבר, הצטרפתי לטיול השנתי. אבל למרות הרצון שהתעורר בתוכי להתגבר על הפחד, העדפתי לא להיות קשה עם עצמי ולא השתתפתי באטרקציות 'המפחידות'. מדריך הטיולים אמר לי שהוא נתקל בהמון מצבים כאלו: "תבין, במקרה כמו שלך, כל עוד אתה לא תטפל בפחד – המצב לא ישתנה! נכון שהגיוני לחשוש מנפילות, אבל כשמדובר במצב של אקרופוביה הפחד הוא מוגזם ובלתי הגיוני, רק כאשר תבין איך פועל מנגנון הפחד הזה, ומה הם הכלים והטכניקות העומדים לרשותך, תוכל להתגבר עליו בביטחון!" הסביר לי מדריך הטיולים שענה לשם צחי. התיישבתי בפינת ההצללה הסמוכה, ממתין בעצב ובקנאה לשובם של חברי הכיתה. הרהרתי עם עצמי, אולי השלמתי עם המצב ולכן אין בי כוחות להשתנות?
בעוד שאני יושב ושקוע במחשבות, ניגש אליי צחי המדריך ואמר: "שמע אלי למה שאני אומר לך, אני רואה שלא נחמד לך משום כיוון. לא מהפחד ולא מההימנעות. תחליט שאתה רוצה את זה, יותר מהפחד הזה. אתה רק צריך לרצות להשיג שליטה בפחד – יותר מהפחד עצמו, ברגע שתעשה את זה בצורה אמיתית עם עצמך, אתה תראה שאתה מצליח להתחיל ולהתגבר עליו!"
באותו ערב כשחזרתי הביתה, ידעתי שאני לא מתחרט לרגע על מה שקרה בטיול, ידעתי שכל המחשבות וההתלבטויות מובילים אותי לפעול נכון. וכשאגיע לבית אבקש מאימא שתסייע לי למצוא טיפול מקצועי לפחד הגבהים שלי. היום יצא לי לפגוש אותו מקרוב, אבל אני הולך להתמודד איתו ואני מוכן כבר לסיבוב הבא.
