קשר של חיים

סיפור לשבת

ז'ולי הביט בשמש השוקעת בשעה ששער הפונדק נטרק בחבטה מעוצמת הרוח. "ידענו ימים טובים יותר", נאנח ז'ולי והביט בשביל השומם. כבר שנתיים שכמעט אף אחד לא מבקר במקום. לעיתים מזדמן איזה אורח, ונדיה אשתו מכינה עבורו איזה תבשיל. במעט הפרוטות שהשתכרו הצליחו השניים לחיות בצמצום. ז'ולי נזכר בימים עברו, כשהמקום המה ממבקרים, שלפעמים אף היו מתאכסנים לכמה ימים. הוא התרומם וגרר את עצמו פנימה. נדיה סיימה לערוך את השולחן לארוחת הערב, ושתי צלחות בלבד חיכו להם על השולחן. "הזמנים השתנו, ז'ולי. הדרכים היום בחזקת סכנה, אנשים לא מטיילים", קראה האישה. "קשה לי עם השקט הזה!" ענה ז'ולי בעוגמה.
כשהחל להתארגן לשינה, נדמה היה לז'ולי שהוא שומע קול רכב בחוץ. לא עברה דקה, וקול דפיקה נשמע בדלת. ז'ולי המופתע פתח את הדלת כדי סדק. "סליחה אדוני", קרא בחור מתולתל שעמד בחוץ. "זה מלון כאן?" ז'ולי פתח את הדלת: "בוודאי! בכמה אורחים מדובר?" הבחור הצביע על האוטובוס מאחוריו. ז'ולי לא הספיק לומר מילה ומן האוטובוס החלו לרדת נערים בזה אחר זה, נושאים תרמיל או חבילה מגולגלת. "נתקענו בדרך", התנצל הבחור בחיוך. "אפשר לישון אצלכם רק לילה אחד?" ביקש בתחינה.
נדיה, שהתעוררה אף היא, ניגשה לפתח. "בבקשה היכנסו כולכם!" קראה בקול נעים. "קר מאוד בחוץ". ז'ולי המופתע הביט בקבוצה הנכנסת, שמנתה לפחות ארבעים נערים. "קדימה!" קראה נדיה במרץ. "ז'ולי, תראה להם את החדרים למעלה, אני כבר מעמידה את הסירים". ז'ולי התנער באחת והוביל את הנערים למעלה. הוא הביא אותם לחדרים השונים והגיש לכל דורש מצעים ומגבות. הניחוחות שעלו מן המטבח משכו את החבורה לחדר האוכל. נדיה ערכה את השולחנות במרץ והגישה להם את האוכל. וכך, ברגע אחד התמלא הפונדק בהמולה. ז'ולי הסתובב ביניהם ודאג שלא להם יחסר דבר.
רק בשעת לילה מאוחרת, כשפנו האורחים לחדריהם, הצליח ז'ולי לתפוש את המדריך לשיחה קצרה: "מהיכן אתם?" שאל. "מהמזרח, מאזור המלחמה. התארגנה קבוצה של נערים שתפקידי להוביל אותם לצפון צרפת. מזג האוויר אילץ אותנו לעצור כאן לחניית ביניים", אמר הבחור בפיהוק עייף. "זאת קבוצה טובה, יש לנו עוד דרך ארוכה". ז'ולי חייך. "הגעתם בדיוק למקום המתאים, אנחנו אוהבים אורחים", אמר וטפח על שכמו.
עם בוקר נראה היה שסערה של ממש מתחוללת בחוץ. הרוחות והגשמים גברו והקור העז הורגש היטב. "אתם לא יוצאים לשום מקום!" קראה נדיה, שופתת קדירת דייסה חמה. "תישארו אצלנו עד סיום הסערה", קרא ז'ולי. "מסוכן לצאת כעת, זה יכול לארוך כמה ימים". המדריך שהביט בחלון נאלץ להסכים איתם. אחרי ארוחת בוקר עליזה החלו הנערים להסתובב בפונדק. "תן להם משימות", ביקש המדריך, וז'ולי נענה להצעה. חלק מן הנערים החלו לנקות את המלון, אחרים עזרו לאשתו לבשל במטבח, חלקם סייעו לז'ולי לאטום נזילות ודליפות שנוצרו מפגעי מזג האוויר. הפונדק המה מעשייה ופעילות. בסיום העבודה נעמד אחד הנערים על השולחן והחל לשיר שיר עם צרפתי, הנערים הצטרפו אליו בתיפוף ובריקודים. האישה הביטה בז'ולי באושר. "הפונדק חי מחדש", לחשה בחיוך.
הסופה נמשכה והקבוצה נשארה, וחיי הפונדק היו עליזים ועשירים. במיוחד נקשר ז'ולי לנער בשם אליאס.
באחד הערבים היה ישוב אליאס לבדו ופניו חתומות. ז'ולי התיישב לידו, הציע לו כוס קפה, והשניים החלו לשוחח. בעדינות וברגישות נפתח אליאס ומצא בידידו המבוגר אוזן קשבת וידיד נאמן.
מזג האוויר החל להתבהר והדיבורים על המשך המסע הפכו לממשיים. "צר לי שהם יעזבו", אמר ז'ולי לאשתו. "אכן! כל כך הרבה אור הם הביאו לחיינו בימים הללו…" השיבה בצער.
"ז'ולי, אפשר שנדבר ביחידות?" פנה אליו המדריך, והשניים התיישבו באיזו פינה. "תראה… לפנינו עוד דרך ארוכה ועתיד לא ברור. עליי לדאוג לנערים ולמצוא עבורם משפחות שיקלטו אותם". המדריך השתתק: "הייתי שמח להשאיר כאן את אליאס ועוד שני נערים שיש להם זיקה לאזור. אני לא יודע אם הוא סיפר לך, אבל הטירה הנטושה בכפר למטה שייכת לסבו, רוב שנות ילדותו עברו עליו בכפר שם למטה, ולכן קשה לו לעזוב את המקום…"
"אני אשמח שהוא יישאר!" אמר ז'ולי. ואכן כך היה. אליאס ועוד שני נערים המשיכו להתגורר בפונדק ולסייע לז'ולי ואשתו בתחזוקת המקום.
באחד הימים פנה אליאס ואמר לז'ולי: "ז'ולי, כמו שכבר שמעת, רוב שנות ילדותי עברו בטירת סבי הנטושה שנמצאת על הגבעה. אשמח לבקר בטירה!" ז'ולי הנהן בראשו בהסכמה והשניים יצאו לעבר הטירה. דמעות עמדו בעיניו של אליאס כשראה את הטירה השוממת. הוא סובב בין החדרים הריקים עד שלפתע גילה פסנתר ישן ועתיק. הוא התיישב על הכיסא המאובק וניסה להקיש על הקלידים השבורים עד שקול צורמני בקע מתוך הפסנתר. "יש משהו בפנים!" אמר אליאס. הוא פתח את הפסנתר ונדהם לגלות תיק עור ישן. אחרי שפתח אותו נגלו לפניו שלושה מטילי זהב כבדים. "אליאס, אני כל כך שמח בשבילך! מטילי הזהב הללו שווים הון תועפות ויהפכו אותך לעשיר!" אמר ז'ולי בהתרגשות. אבל להפתעתו אליאס הושיט לו את התיק ואמר: "סבא שלי היה עשיר גדול, ברגע שכולנו עזבנו את האזור ועברנו למזרח צרפת, סבי מכר את רוב נכסיו. הוא נפטר לפני שנים ספורות והוריש לאמי, שהייתה בתו היחידה, את כל נכסיו. איני זקוק לכסף הזה. אבל אתה בהחלט זקוק למטילי הזהב הללו. היכולת שלך לתת עידוד ותקווה לעוברי הדרך, לכל מי שזקוק לחדר לישון, לארוחה חמה, אין לה תחליף. קח את המטילים הללו, הם יסייעו בפרנסתך ויסייעו לך לעזור לאחרים!" דמעות עמדו בעיניו של ז'ולי ברגע שהבין שהנתינה האין־סופית שלו והרצון לעזור, חזרו לעברו בחזרה.

התורה נותנת חיים. בפרשתנו במעמד קבלת התורה, עם ישראל זוכה לקבל אותה בגילוי עצום ושמימי, וגם אחר כך נותרה בידינו התורה שמהווה קשר חי עם ריבונו של עולם. העיסוק בתורה נותן חיים של משמעות. התורה מגדלת את העוסקים בה בדעת, בבניית קומה מוסרית ובקרבה לריבונו של עולם.

מעונין להצטרף להפצת עלון 'שלום לעם'?

אולי יעניין אותך גם

סיפור לשבת

המחקר המכריע

סיפור לשבת

לשמור מקרוב

סיפור לשבת

המיתר האחרון

סיפור לשבת

כבוד מדומה

סיפור לשבת

לזהות את המציאות

להנצחה או הקדשה בעלון 'שלום לעם'