הדחקה

'דאגה בלב איש – ישיחנה' – כך נאמר בספר משלי (י"ב, כ"ה). ואם אתם תוהים מה זה 'ישיחנה'? תלוי את מי שואלים. ישנה מחלוקת בגמרא האם הכוונה היא שכשיש לך דאגה עליך להשיח ולהשפיל אותה, כלומר להתעלם ממנה ולנסות לשכוח את הדאגה, או שעליך לשוחח ולדבר עליה כלומר – 'דאגה בלב איש ישיחנה'.

כיום כבר ברור לכל הפסיכולוגים, החוקרים והמטפלים, כי האפשרות השנייה היא אכן מועילה ביותר. שיחה עם אדם אחר על דברים ש'מכבידים עליך' – בטח דברים גדולים וקשים – היא דבר חשוב ומשמעותי. למה? בואו נתעמק קצת בעניין הזה…

30%-40% מהשיחות שלנו מוקדשות לשיתוף של מידע אישי. מתברר שדיבור על החוויות שלנו נותן הקלה נפשית ותחושה טובה.

60% – כמות המבוגרים אשר נמנעים, על פי מחקר שנעשה בתחום, מהבעת רגשות כמו עצב או דיכאון במקום העבודה.

8% – הסבירות לחוויית פוסט טראומה מאירוע קשה שכעת מודחק אך בעתיד יפגע בבריאות הרגשית, בכלל מדינות העולם. מעניין לדעת שבישראל האחוז נמוך ביחס לרוב מדינות אירופה.

35% – הסבירות של מי שחווה אירוע קשה לפתח תגובה של 'הפרעת דחק חריפה' במידה ולא ישתף ויטופל כראוי.

יש כזה דבר באמת לשכוח אירוע?

כאשר אדם מדחיק זיכרון מאירוע כואב שחווה, הוא אולי חושב שהצליח להתגבר ולסיים את העניין עם האירוע הזה, אך האמת היא כי הוא עדיין צרוב בתודעה ונשמר – אבל בתור 'זיכרון רגשי' שנמצא בתת-מודע. לכן, למרות שהאדם בטוח שכל האירוע נשאר מאחוריו, עדיין עלולות להיות 'שאריות': תחושת מתח וחרדה, עייפות מנטאלית, סיכוי לחלומות רעים וסיוטי לילה ואפילו תחושות של חוסר אונים, חוסר יכולת להתמודד עם המציאות וכמובן דיכאון. האדם לא ידע לקשר את הדברים לאותו אירוע מודחק, אך פעמים רבות הוא המקור לתופעות אלו.

אז מה הבעיה 'לשמור בבטן'? השלכות אפשריות:

בריאות פיזית: בעשורים האחרונים יש יותר ויותר מחקרים המצביעים על כך שהדחקה רגשית ומתח נפשי מביאים למחלות פיזיות בגוף.

תפקוד הרגש: התעלמות מרגש לא נעים בעצם 'מנתקת' או 'מאלחשת' את כל הרגשות, גם הטובים. אדם הנמנע מלהרגיש כבר כמעט ולא יחווה שמחה גדולה או התרגשות גדולה ויהפוך לאדם הרבה יותר אדיש.

התמכרויות: אדם המדחיק כאב מנסה 'לברוח' מהמציאות וממילא נמצא בסיכון ממשי לפיתוח התמכרות. אם זה לדברים קשים כמו סמים, עישון או אלכוהול ואם לדברים פחות רעים אך עדיין כאלה שלא כדאי להתמכר אליהם, כמו רשתות חברתיות, עבודה או לימודים.

הימנעות מפעולות רגילות: הפגיעה והכאב מאותו אירוע מודחק עלולים להביא להימנעות ממצבים שעלולים להביא למקום דומה: חווינו פגיעה מחבר? נתקשה לפתח חברויות אחרות; הפסדנו במשהו והדחקנו את הכאב? להבא לא נעז לקחת אפילו סיכונים סבירים מחשש להפסד וכדומה.

תגובות מוגזמות: היתקלות חוזרת בסיטואציה דומה עלולה להביא לתגובה קיצונית שתיראה לא פרופורציונאלית למה שקורה אך בעצם תושפע ישירות מהאירוע המודחק.

אכילת יתר: הדחקה עלולה להביא לדבר שנקרא 'אכילה רגשית' – האדם אוכל כדי להדחיק את הכאב ולחוות סיפוק וכיף מידיים. הדבר כמובן מביא להשמנה ולפגיעה בתפקוד הגופני.

אז מה עושים???

הפתרון מאד קל לאמירה, אך פעמים רבות קשה ליישום: לדבר על זה! ראשית, עלינו להיות מודעים לכאב ולסכנות שבהדחקתו. לאחר שהבנו שהדחקה איננה פתרון רצוי ויש לה מחיר כבד – כדאי לנו להתגבר על החשש / הבושה / הפחד / אי הנעימות, ולדבר על מה שקרה. אפשר לדבר עם אבא או אימא, אפשר עם בן או בת זוג, אפשר עם חבר או חברה וכמובן אפשר – ולעיתים אף רצוי – גם עם איש מקצוע מתחום הפסיכולוגיה.

העיקר – לא לשמור את הדברים בבטן. הוצאתם לאוויר העולם תשפר את החיים בצורה משמעותית. כמו שכתבנו בהתחלה: 'דאגה בלב איש – ישיחנה'.