הרפתקנות

סופרמן ובאטמן אמנם ממותגים כגיבורי על, אך הרוב המוחלט של מעריציהם אשר היו רוצים להיות גם הם גיבורי על הם דווקא חבר'ה צעירים. למרות שאין בכך כל הפתעה, בני הנוער ידועים כבעלי יצר הרפתקנות גדול משמעותית מאשר בני שכבות הגיל האחרות ולא פעם הם מנסים להוכיח את כוחם או את אומץ ליבם בפעולה מסוכנת כזו או אחרת. לעיתים, במחיר כבד…

מחיר ההרפתקנות:

כ – 35% מהפניות בארץ לחדרי 'מיון ילדים' הן על רקע של פגיעה חיצונית ולא מחלה.

המספר עולה ל – 50% כשמדובר בגילאי 14 – 10, שזהו הגיל 'המסוכן ביותר', כך מתברר. באופן כללי יותר אפשר לציין כי מגיל 17 ועד גיל 5 מדובר על כמות גבוהה במיוחד של פגיעות חיצוניות.

כ- 15% מהפגיעות החיצוניות בגילאי 17 – 15 הן תאונות דרכים – שזהו, כך מתברר, הגיל המסוכן והפגיע ביותר.

במבט כולל יותר על אשפוזי הנוער שנפגע הנתונים הם כאלה:

37.5% נפגעו כתוצאה מנפילה, 9.5% מתאונת דרכים ולאחר מכן, על פי היקף התופעה: מכה כהה, הרעלה, חתך או דקירה, כוויה, נשיכה או עקיצה.

בחופש הגדול ישנו 'מאבק' על 'מהו גורם המוות מספר אחת בקרב בני נוער בארץ' בין טביעה לבין תאונות דרכים. כאשר למרבה הצער שני הגורמים הפילו עד היום כבר חללים רבים.

מדוע זה קורה?

מחקרים רבים מראים כי תהליך ההתפתחות של המוח איננו אחיד, ובגיל ההתבגרות החלק האחראי על החוויות ועל חיפוש הריגושים כבר מפותח מאד, בעוד החלק האחראי על השליטה העצמית ובעצם על מנגנון הבקרה מתפתח בקצב איטי הרבה פחות. התוצאה היא דחף גדול לבצע פעולות הרפתקניות ללא הבנה מספיק טובה של ההשלכות האפשריות.

בנוסף, בגיל זה ישנה השפעה אדירה (!) של החברה על הפרט. הן בשל המאבק על התדמית החברתית שחשובה במיוחד בגיל הזה והן בשל השפעות פנים – מוחיות שיש לחברה על הנער. הרצון להרשים את האחרים הוא גדול, וההבנה עד כמה זה מסוכן או עלול להיות עם נזק ארוך טווח איננה חזקה מספיק.

ישנם חוקרים המסבירים כי בקבוצה גדולה ישנה מעין תחושה לפיה הסיכון 'מתחלק' בין כל בני הנוער הנוכחים, כך שתחושת האחריות האישית של היחיד נעלמת כלא הייתה, גם אם בפועל רק הוא או בודדים מחבריו לקבוצה מבצעים את המעשה בפועל. לעיתים קרובות ההבדל ההתנהגותי, הוא דווקא בגיל ההתבגרות, וההבדל בעיקר בא לידי ביטוי בהתנהגותו של נער שנמצא עם חבריו שאז היא שונה ויכולה לפעמים אף להיות קיצונית ביותר.

אז מה ניתן לעשות?

ראשית – כבני נוער, יש להכיר את הנושא. לדעת שקבלת ההחלטות שלנו איננה תמיד נכונה ובשל כך לשקול כמה פעמים את מעשינו. ניתן גם להתייעץ או להקשיב לעצות של מבוגרים – גם אם ברגע הראשון זה מעצבן וקשה.

שנית, כדאי שנזכור בכל זמן בו אנו נמצאים בין חברים כי יש להם השפעה גדולה עלינו, גדולה בהרבה ממה שנסכים להודות. לכן, כשאנו עם חברים, יש להתרגל שלא לרוץ ולעשות כל מעשה שהחברים לוחצים שנעשה – אלא לחשוב היטב האם יש סכנה בדבר, האם ישנו סיכון שמישהו ייפגע בצורה שתלווה אותו במשך תקופה ארוכה או אולי אפילו למשך כל חייו. במידה וישנו סיכון שכזה – להגיד לעצמנו, ואם יש אומץ אז גם לחברינו: 'זה לא שווה את הסיכון'.

כהורים יש לדעת כי הוכח שלתקשורת חיובית ופתוחה עם בני הנוער ישנה השפעה גדולה על כמות הסיכונים שנלקחים על ידם. משערים שנערים כאלה הרבה פחות נזקקים לתשומת הלב של חבריהם, ובנוסף לכך יש להם מוטיבציה גדולה להקשיב לעצות הוריהם שמפצירים בהם להיזהר ולהישמר. ומעבר לזה, גם אם הנערים יסרבו להודות בכך, בתת-מודע הם שמחים לגבולות –  במיוחד כאשר הדבר מעניק להם תחושת ביטחון והגנה.

אין ספק כי תקשורת משפחתית טובה, יחד עם מודעות, שיקול דעת וחשיבה לפני כל מעשה שעומדים לעשות – עשויים להציל חיים, פשוטו כמשמעו.