שאלה: שלום הרב. הייתה לי מקודם שיחה קשה עם אחותי, מיכל. חזרנו מביקור בבית החולים אצל סבא שלנו שעבר ניתוח. עברנו במסדרון ונתקלנו בכמה מקרים ממש לא נעימים. אנשים במצב קשה מחוברים לצינורות, סובלים מכאבים, נאנחים בקול. אחותי יצאה משם ממש בדמעות. אני נשארתי די אדיש. מיכל התעצבנה ואמרה לי: "נתי, יש כאן אנשים מסכנים עם סבל איום ואתה מתעסק בשטויות כמו העוגות שיש בקפיטריה ואיזה נוף מגניב יש מהחלון בחדר של סבא… יש לך פשוט לב של אבן! אתה לא מרגיש כלום חוץ מאת עצמך".
לא עניתי לה אבל אני לא חושב שזה נכון. תבין הרב, אני לא רע או משהו. פשוט לא אכפת לי. נגיד אני נוסע באוטובוס ועולה זקנה שקשה לה לעמוד. יכול להיות שאני אקום ואפנה לה את המקום שלי, אבל לא בגלל שאכפת לי מהקושי שלה אלא כי לא נעים לי שאנשים יגידו: "בחור עם כיפה וככה מתנהג?! בושה!". מה דעתך? זו באמת בעיה להיות כזה אדיש?
תשובה: שלום נתי. שמע סיפור מעניין: אל אחד מגדולי הרבנים הגיע יהודי ודמעות בעיניו. הוא נעזר בקביים להליכה וסיפר שהוא חולה מאוד ועובר טיפולים קשים. הוא אמר שאשתו נפטרה לפני שנים והותירה אותו לגדל לבד שישה יתומים ושיש לו חובות גדולים וצרות בלי סוף. הרב, שנכמרו רחמיו על היהודי המסכן, פתח את מגירת שולחנו והוציא משם סכום גדול של כסף ונתן לו. אחרי שאותו יהודי הלך משם נכנסו מקורבי הרב ואמרו לו שהייתה כאן תרמית. איך שיצא אותו 'מסכן' עם הכסף הוא השליך את הקביים ודילג בשמחה החוצה. הרב ששמע את הדברים אורו עיניו ואמר: "באמת? ברוך השם! איזו בשורה נפלאה". "נפלאה?!" התקוממו המקורבים, "אשתו חיכתה לו בחוץ והם בטח הלכו לחגוג יחד עם הכסף שקיבלו במרמה…"
"תבינו", הסביר הרב, "כששמעתי את הסיפור של אותו יהודי הצטערתי מאוד על הסבל שלו וליבי ממש נקרע מכאב. כל-כך שמחתי לשמוע שבעצם הכול בסדר. היהודי לא חולה ואין לו כאבים. כבר דאגתי איך נמצא לו שידוך במצבו העגום, והנה אני שומע שאשתו בחיים וילדיו אינם יתומים. זו בשורה נפלאה, השבח לא-ל".
הסיפור היפהפה הזה, נתי, לא בא ללמד שאין צורך להיות זהיר ולהישמר מנוכלים ומתחזים. הוא בא להראות לנו איך צריך להיראות לב יהודי אמיתי. אתה הרי מכיר את הסיפור על הנסיך שיצא מהארמון וגילה נוגש מצרי מכה באכזריות עבד עברי. הוא לא היה חייב להתערב. להפך! הוא סיכן בזה את מעמדו ואפילו את חייו. ובכל זאת, הנסיך ששמו משה, לא היה יכול לעמוד מנגד. הלב שלו הרגיש כל הצלפה של השוט על גבו של העבד האומלל והוא יצא מיד להגנתו.
אין לי ספק, נתי, שאתה יודע בתוכך שלב יהודי אמור לחוש את הכאב והצער של יהודי אחר. אלא שאתה שואל – מה לעשות אם עדיין אני מרגיש אדיש? איך מפתחים את הרגישות הזו?
הטיפ הראשון שלי מצוי בסיפור הבא: לא מזמן נפטר מקורונה הרב ישעיהו הבר זצ"ל. יהודי מופלא שהקים את הארגון "מתנת חיים" שמעודד תרומת כליה מחיים, ושבזכותו ניצלו בשנים האחרונות חייהם של 800 יהודים! בראיון בטלוויזיה תמה המנחה: "למה שבן אדם יסכים לתרום איבר מגופו לזר שהוא לא מכיר?". הרב הבר ענה מיד: "זה לא זר. זה אח שלו…"
התלמוד הירושלמי מביא דימוי מקסים לאיברים שונים בגוף של אדם אחד. כאשר יהודי אחר סובל ומתייסר, עליי לראות זאת כאילו יד שמאל שלי נפגעה מזיהום חמור. היעלה על הדעת שיד ימין תגיד: "נו, בעיה שלה. אני מה אכפת לי?"
הדבר השני, נתי, הוא להתאמץ לעשות מעשים גם אם הלב שלך עדיין 'יבש'. ספר החינוך לימד אותנו כלל אדיר: "אחרי הפעולות – נמשכים הלבבות". גם אם כרגע העזרה שלך נעשית באופן טכני בלבד, היא מחלחלת ומשפיעה עם הזמן על הלב שגם הוא ירגיש.
הדבר השלישי והאחרון, יקירי, הוא להבין שאינך צריך להמציא דבר שלא קיים בך. יש בתוכך את הרגישות והאכפתיות הזו. הרי מלכתחילה יכולת להתעלם מדברי אחותך ולהמשיך הלאה מבלי לטרוח לכתוב לי בכלל. בחרת לפנות לעזרה כי אתה מבין שבוערת בתוכך איזו להבה פנימית. אני בטוח שעם הפעולות הנכונות ובסבלנות היא תהפוך בעז"ה לאש גדולה. בהצלחה!
