שאלה: שלום, הרב! בבניין שלנו גר איש עיוור. קוראים לו יחיאל ויש לו אישה ושלושה ילדים. לפעמים אני פוגשת אותו ברחוב צועד לאט עם כלב הנחייה שלו ואני ממש מרחמת עליו. איזה מין חיים אומללים אלה להיות עיוור. כל כך קשה להסתדר ואתה תלוי באנשים אחרים כמעט בכל דבר. אתה מפסיד את כל היופי שיש בעולם, לא רואה את הזריחה ואת השקיעה, את הפרחים המלבלבים ואפילו לא את הפנים של הילדים שלך. אני יודעת שיחיאל הוא אדם דתי ורואה אותו לפעמים בדרך לבית הכנסת. אני לא מבינה למה נגזר על יחיאל לחיות עם מום כזה?
עדי
תשובה: שלום, עדי!
למה נגזר על אדם מסוים לשבת בכיסא גלגלים? מה אשם מי שחסר לו חוש הראיה? מדוע יש אדם שצריך להתמודד לאורך שנים עם קשיים וסבל?
אלו הן שאלות מטלטלות שכבני אדם בעלי מבט חלקי ומוגבל אנו נותרים מולן ללא מילים. זו תהיה טעות לתת להן תשובות קטנות ושטחיות. מה שנותר לנו הוא להתחזק באמונה ששום דבר אינו מקרי וריבונו של כולם מייעד לכל נשמה את המסלול הנכון והמדויק ביותר לטובת מילוי שליחותה בעולם. "כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם" (ישעיהו נ', ט'). אנו מאמינים שגם אם לנו אין כרגע הסבר, יש מקום עליון שם קיימות כל התשובות וכל סימני השאלה השחורים הופכים לסימני קריאה זוהרים.
האם יש מחסום רוחני?
האם מי שנגזרה עליו נכות מסוימת הוא בהכרח אומלל? האם אין לו סיכוי לחיים טובים ולהתעלות רוחנית? הרמב"ם כתב כבר לפני שמונה מאות וחמישים שנה דברים ברורים: "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה: בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל ייסורין… גדולי חכמי ישראל היו מהם חוטבי עצים ומהם שואבי מים ומהם סומין (=עיוורים). ואף על פי כן היו עוסקין בתורה, ביום ובלילה" (הלכות תלמוד תורה א', י"א–י"ב). התורה מספרת שיצחק אבינו היה עיוור, יעקב צלע על ירכו וגדול הנביאים היה כבד פה וכבד לשון. כל זה לא מנע מהם להפוך לדמויות מופת מעוררות השראה ולהותיר חותם אדיר לדורות.
על פי ההלכה נכים מחויבים כמו כל יהודי בכל המצוות ופטורים רק מאלו שאין להן יכולת טכנית לקיימן. הפוסקים הציגו הקלות שונות עבורם בהתחשב במצבם (למשל, אדם היושב בכיסא גלגלים יכול להיות שליח ציבור וכן לעלות לתורה אף על פי שהוא יושב).
מי נמצא בקודש הקודשים?
חז"ל מלמדים אותנו ש"לוחות ושברי לוחות מונחים בארון" (גמרא בבא בתרא י"ד, א'). כלומר, במקום הקדוש בעולם, בתוך ארון הברית, נמצאים לא רק הלוחות השלמים, אלא גם השבורים, ויש להם ערך שלא יסולא בפז. והמסר עבורנו הוא שגם אנשים 'שבורים', יכולים וצריכים להגיע עד 'קודש הקודשים'.
לפני כמה שנים הגיעה קבוצה של נכי צה"ל, חיילים שנפצעו במהלך פעילות למען בטחון ישראל, אל ביתו של אחד מגדולי הדור. הם ישבו מולו בכיסאות גלגלים או נשענים על קביים והוא אמר להם כך: "החיצוניות היא דבר חשוב, אבל היא בהחלט לא הדבר היחיד. כיהודים אנו מאמינים שבתוך הגוף שלנו שוכנת נשמה אלוקית שהיא העיקר באדם. הגוף הוא כלי שנועד לאפשר לה למלא את הייעוד שבשבילו באה לעולם. ומה אם הגוף פגוע? מה אם הוא מוגבל? ובכן, גם אז הייעוד של הנשמה אינו מתבטל והיא תמשיך לחתור כדי למלא אותו. אומנם הגוף חסר, אבל הנשמה תקבל אז 'אקסטרה כוח', ותהיה בה עוצמה כפולה כדי שתצליח במשימותיה".
אנו מצפים ומאמינים שיום יבוא ונזכה לגאולה שלמה וכל המומים יתרפאו: "אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה, אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם" (ישעיהו ל"ה, ה').
