אם היו צריכים לתאר את ג'ק איידר, הנער בן התשע־עשרה מהכפר בורדו, היה אומר לכם כל אחד מהתושבים שמדובר בעצלן סדרתי. ג'ק חי עם אימו בבית קטן ומט ליפול. האם עבדה למחייתם בטוויית אריגי צמר, מלאכה קשה ומפרכת. אבל ג'ק, אף שיכול היה לקחת חלק בפרנסת הבית, לא טרח לעשות מצידו מאומה. בימי הקיץ הוא היה שוכב פרקדן מול השמש ובימי החורף מעל התנור, וזאת הסיבה שכולם קראו לו ג'ק העצלן.
האם ניסתה במשך שנים אחדות להניע אותו לצאת לעבוד כדי לסייע בפרנסת הבית, אבל לאחר שחלפו כמה שנים ארוכות וג'ק לא שינה מאומה מלבד תנוחת השינה שלו, היא החליטה שזהו, היא כבר לא שותקת עוד. היא הודיעה לו חגיגית שאם הוא לא מוצא לעצמו עבודה מסודרת שתכניס כסף בקביעות, היא תגרש אותו מהבית.
בלית ברירה יצא ג'ק לעבוד בקטיף תפוזים בפרדס של האיכר השכן. בסוף היום, לאחר שעבד במשך שעות ארוכות, הוא קיבל מטבע אחת בשכרו. מאחר שלא היה רגיל להחזיק מטבע, הוא החזיק אותה בידו במשך כל הדרך עד שאיבד אותה בערוץ הנחל.
"ילד טיפש!" נזפה בו האם. "היית צריך להחזיק אותה בכיס!" ג'ק הנהן בראשו ואמר: "כך אעשה בפעם הבאה…"
למחרת בבוקר יצא ג'ק לעבוד במרעה כבשים אצל אחד האיכרים בכפר. הוא רעה את הכבשים ובסוף היום קיבל בשכרו קנקן חלב. הוא הניח את הקנקן בכיס המעיל, אבל החלב כמובן נשפך מטלטולי הדרך, וכשהגיע הביתה הביט בתימהון בקנקן החלב הריק שהוציא מכיסו. "מה אעשה איתך? היית צריך להניח את הקנקן על הראש!" אמרה לו האם באנחה והתחילה להבין ששום דבר טוב לא יצא מג'ק. "כל יום יש איתך נזק אחר, בפעם הבאה תחזיק את הקנקן היטב בידיים, ותיזהר שלא ייפול!"
"כך אעשה בפעם הבאה!" ענה ג'ק את התשובה הקבועה והלך לשכב ליד התנור. למחרת בבוקר יצא ג'ק לעבודה בלול התרנגולות. הוא עבד בזריזות והאיכר העניק לו תרנגולת צעירה במתנה. ג'ק זכר את אזהרת האם והחזיק את התרנגול בידיו, אלא שהתרנגול השתולל וניקר את אצבעותיו של ג'ק, עד שהוא נאלץ לשחרר אותו לנפשו.
הפעם כשהגיע הביתה, כבר חיכתה לו האם בתנוחה קרבית מחוץ לבית והייתה מוכנה להכות אותו בחמת זעם ברגע שהבחינה שחזר בידיים ריקות. "התרנגול ניקר אותי עד שנאלצתי לשחרר אותו!" התנצל ג'ק ונמלט פנימה מחמת זעמה של האם. "עוד פעם צריך להסביר לך, טיפש?! היית קושר אותו בחוט וגורר אותו אחריך!" צעקה האם. ג'ק כבר פחד הפעם לענות את תשובתו הקבועה והנהן בראשו בהסכמה.
למחרת הלך ג'ק לעבוד באטליז. הקצב נתן לו תמורת עבודתו נתח בשר גדול ויפה. ג'ק לקח את הבשר, קשר אותו בחוט וגרר אותו על הארץ… כמובן עד שהגיע הביתה, הבשר כבר לא היה ראוי לאכילה. "חסר שכל שכמותך, היית צריך לשים אותו על הכתף!" אמרה האם בייאוש והוסיפה: "זהו, אני לא אומרת לך עוד כלום. כבר השלמתי עם העובדה ששום דבר לא יכול לצאת מטיפש שכמותך!"
למחרת יצא ג'ק לעבוד אצל סבל בנשיאת משאות כבדים.
הסבל התרשם מעבודתו וביקש ממנו: "תוכל להישאר כאן איתי ביומיים הבאים? אתגמל אותך בהתאם כשנסיים את העבודה!"
ג'ק הסכים. לאחר שלושה ימי עבודה רצופים בהעמסת משאות כבדים, נתן לו הסבל חמור צעיר במתנה. אבל ג'ק העמיס את החמור על הכתפיים והחל ללכת באיטיות. ג'ק היה בחור צעיר וחזק, אבל החמור היה כבד והוא פסע באיטיות, כולו אדום ומזיע, כשהחמור על כתפיו. כשעבר ליד ביתו של סיימון, עשיר הכפר, ישבה בחלון בתו הקטנה בת החמש שהייתה חירשת ולא הצליחה להוציא הגה מפיה עקב מחלה קשה.
הילדה ישבה ליד החלון. היא הביטה לכל עבר, וכשהבחינה בג'ק המזיע ואדום הפנים פרצה בצחוק רם, שנשמע היטב בכל רחבי הבית. מראה החמור המסכן והמבולבל שעל כתפיו של ג'ק כאשר הוא מנפנף ברגליו, היה מחזה שבידח אותה במיוחד וגרם לה לצחוק במשך כמה דקות ברציפות. סיימון נזעק לחלון לשמע צחוקה הרם של בתו הקטנה. הוא יצא החוצה ואמר לג'ק: "ידידי הצעיר, אולי תוכל להיכנס פנימה ולהצחיק קצת את בתי הקטנה? היא כבר שנים לא הוציאה הגה מפיה ועכשיו צחקה בקול גדול בזכותך…"
ג'ק הסכים ונכנס פנימה. הוא נאלץ להתכופף בפתח הכניסה, אבל החמור המסכן נחבט בראשו כהוגן וגעה בייאוש. אבל ג'ק החזיק את רגליו בחוזקה ומנע ממנו לבעוט לכל עבר, כדי שלא ישבור חלילה את הכלים שהיו בבית. מראה החמור המסכן גרם לילדה לפרץ צחוק בלתי־נשלט, והיא המשיכה לשבת ולצחוק במשך דקות ארוכות, הוריה היו מאושרים לשמע הצחוק והחיוכים שעלו על פניה. בסיומו של המופע הוציא סיימון מכיסו סכום כסף גדול, העניק אותו לג'ק ואמר: "הצחוק שעלה על פניה של בתי שווה עבורי יותר מכול. אשמח אם תבוא לכאן מדי שבוע ואשלם לך ביד נדיבה…" וכך, לראשונה מאז החל ג'ק לעבוד, הוא חזר הביתה כשבידו ארנק עור מלא במטבעות מצלצלים.
לפעמים אנחנו בטוחים שצריך שכל כדי להצליח בחיים, אבל קורה, כשיש מזל לאדם, שהוא יכול להצליח הרבה יותר מחכמים ממנו, מכיוון שהכול מתנהל בהשגחה אלוקית ברורה ולכל אחד יש שפע המיועד עבורו, גם אם לא התברך בשכל ישר ומחשבה חדה. ועל כך אמר שלמה המלך: "לא לחכמים לחם".
