"אוליבר, תפסיק לחלום ולזמזם שם! בוא לעזור לאבא!" אוליבר בן השמונה התנתק בקושי ממקום מושבו על הכיסא בחדרו, גבו, שהיה זקוף עד כה בניסיונות לחקות את אופן הישיבה של נגני הפסנתר לדורותיהם, התיישר באחת והוא מיהר לעזור לאביו בסידור הגינה, פיו חתום. "אבא", הוא אמר לבסוף, פורט את חלומו למילים פשוטות, "אני רוצה ללמוד לנגן בפסנתר!"
"פסנתר", אביו המהם בחוסר ריכוז. "אתה בטוח? זה ממש מסובך". אבל אוליבר היה נחרץ. "אני בטוח".
"בסדר", הסכים אביו תוך כדי חיזוק אחרון של בורגי גלגל הטרקטור. "אני ארשום אותך ללימודים כאן בעיר". חיוך ענק עלה על פניו של אוליבר. החיוך המשיך לשכון על פניו גם כשהתחיל את הלימודים ואפילו כשהסתבך בהתחלה עם התווים והסולמות, וגם כשאביו דחה את בקשתו לקנות פסנתר.
הוא התמיד בלימודיו, הפך לתלמיד מספר אחת של המורה כריסטופר, עלה על כל תלמידיו. הוא היה מלהטט בין הקלידים, מוציא מבין אצבעותיו הארוכות והזריזות הרמוניות מופלאות. בעיקר אהב אוליבר לנגן את השיר שאביו היה שר לו בבית, שיר עתיק שלמד מסבו. אוליבר היה מנגן אותו ברצף פעם אחר פעם, עד שכריסטופר היה מעיר לו בחיוך שזו כבר הפעם העשירית שהוא מנגן את אותם התווים.
"אוליבר", פנה אליו יום אחד כריסטופר המורה לאחר שסיים נגינה של יצירה מסובכת. "אתה לומד אצלי כבר חמש שנים. אין לך עוד מה לעשות כאן בעיר. אם אתה רוצה להתפתח ולגדול יותר, להיות אומן בעל שם עולמי, עליך לנסוע לעיר הבירה!" קולו של המורה היה מרוגש. הוא הבין את ערכו של תלמידו המחונן. בעיר הבירה אוליבר עתיד להפוך לכוכב הבמות!
אוליבר השפיל את מבטו. "הלוואי. אבי אינו מאשר לי לצאת לעיר הבירה. ביקשתי ממנו זאת כמה פעמים". אבל המורה כריסטופר היה נחרץ. "אני אדבר איתו!" אביו של אוליבר חייב להבין את הפוטנציאל הגלום בבנו. מדובר כאן בפסנתרן בסדר גודל עולמי של פעם במאה שנה. לא פחות ואולי אף יותר.
"אוליבר! הוא הסכים! אבא שלך הסכים לשלוח אותך לעיר הבירה!" קרא לו המורה כריסטופר בהתלהבות כאשר אוליבר סיים את נגינתו, בקושי התאפק מלעצור אותו. "הסכים?!" אוליבר התרומם ממקומו, אצבעותיו עדיין מונחות על הקלידים. "באמת! קדימה, לך והתארגן. מחר בבוקר אתה יוצא לדרך!"
אוליבר הגיע לעיר הבירה עם המלצותיו של כריסטופר מורהו, ופנה מייד אל המורה המפורסם שעליו המליץ לו כריסטופר.
גם את חמש השנים הבאות הקדיש אוליבר להתמקצעות בנגינה בפסנתר, מגיע לרמת מאסטר בתחום. הצעות רבות החלו להישמע סביבו, קונצרטים ובתי אופרה החלו לבקש ממנו להופיע אצלם, לנגן תחת האירועים שלהם. הוא, הצעיר בן השמונה־עשרה בקושי. חודש לאחר מכן חתם אוליבר על חוזה עם החברה הגדולה ביותר בעיר הבירה והתחיל להופיע ערב אחר ערב במופעים שונים, כובש את הבמה ואת הקהל בביצועיו המיוחדים.
"אוליבר!" אמרגן ההופעות של אוליבר ניגש אליו בהתרגשות עצומה. "בעוד שבוע יש לך הופעה ענקית! הצלחנו לחתום על החוזה שאני רודף אחריו כבר חצי שנה! סדר גודל שלא היה לשום אומן עד כה, הופעת יחיד!" אוליבר התנער, עוצר את שיטפון ההתלהבות של האמרגן. "בשבוע הבא?"
"בדיוק כך!" קולו היה חגיגי. "תתחיל להתאמן!" אוליבר הנהן בראשו, הוא ישלח למשפחתו הזמנה מכובדת למופע הענק הזה. מגיע לאבא שלו לראות ממנו נחת. לאחר ארבעה ימים הוא פנה אל האמרגן ושאל: "אבא שלי ענה להזמנה ששלחנו לו? הוא כבר הגיע?" אבל האמרגן הנהן בראשו לשלילה. "עוד יומיים המופע. הוא חייב להיות כאן!" כעס קל עלה בעיניו של אוליבר. פרט לכמה מפגשים קצרים עם משפחתו, הוא לא ראה אותם הרבה בשנים האחרונות, כעת זו פסגת הקריירה שלו, אבא חייב להגיע! "אני אשלח אליהם שליח מיוחד". הבין האמרגן לליבו של הצעיר. "מייד כשתהיה לי תשובה, אעדכן אותך". שעות אחדות לאחר מכן חזר השליח. "לא פתחו לי את הדלת". אוליבר משך בכתפיו בייאוש והמשיך להתאמן.
אוליבר עלה על הבמה המוארת באורות רכים, בהירים, מגרש ממוחו כל מחשבה על אביו או משפחתו, מרחיק כל עצב, כעס או אי הבנה על אביו, שאפילו לא טרח להגיב על הזמנתו. כעת הוא יהיה מרוכז כולו במוזיקה שעליו לעשות. הוא יהיה הכי טוב שאפשר. כמו תמיד.
הקהל הריע לו. הוא תפס את מקומו במרכז הבמה, אצבעותיו מרחפות על גבי הקלידים במהירות מדהימה. דמות נצנצה אליו לפתע מכיוון הקהל. אוליבר מיקד את עיניו. אבא!! הוא פלט נשיפה שקטה, מסיים את היצירה שהתחיל, עובר לנגן את התווים שאהב לנגן בצעירותו, הניגון שאביו לימד אותו.
פעם אחר פעם הוא ניגן את המנגינה המופלאה, עם הניחוח העתיק, עובר הלאה כשהאמרגן מסמן לו להתקדם. ההופעה הסתיימה והקהל הריע לו בהתלהבות. לאחר ההופעה הוא ניגש לאביו, חיבק אותו בהתרגשות ושאל: "אבא, למה לא ענית להזמנה שלי? חשבתי שאתה כועס עליי, על שהתרחקתי מהבית".
"אוליבר". אביו של אוליבר היה מופתע, אי הבנה מרצד בעיניו. "מייד כשראיתי את ההזמנה שלך, יצאתי לדרך. התארגנתי כאן, בעיר הבירה".
"למה לא אמרת לי שאתה כאן?" אוליבר תהה בקול. מנסה להבין. "לא רציתי להפריע לך. ראיתי את המעמד שלך כאן בעיר, וחששתי שתתבייש בי. באבא שלך מהעיר הקטנה והלא־מוכרת". הסביר בקול נמוך. "אבל ברגע שניגנת מול כולם את היצירה של סבי, הבנתי את הטעות שלי. אתה לא מתבייש. לא בי ולא בשורשים שלך. נשארת נאמן למקורות…"
כשיוסף רצה להראות לאביו, יעקב אבינו, שהוא נשאר כמו שהיה לפני שירד למצרים, נאמן לדרך ולמקור על אף המעמד שלו כמשנה למלך, הוא שלח לו עגלות, להראות לאביו שהוא זוכר את הסוגיה האחרונה שהם למדו יחד, להראות לאביו שלמרות הכול הוא נשאר מחובר לשורשים.
