השמש הייתה בפאתי הרקיע כאשר ג'ונס עשה את דרכו בין שבילי החולות של מחוז ווילס, הוא היה בדרך למרכז העיירה, שם קיווה למכור את הסחורה שהביא ממזרח המדינה. גלילי הבדים שעל החמור הכבידו עליו מאד והוא עשה את דרכו באיטיות, ג'ונס חשש להעמיס עליו יותר ולכן שירך את דרכו ליד החמור שהתנהל בעצלתיים.
השמש האירה בנצנוצים אחרונים, כאשר הבזק צד לפתע את מבטו של ג'ונס. הוא התכופף והרים חתיכת זהב בגודל בינוני, הוא הביט בה שוב ושוב כלא מאמין ונזכר בסיפורים העתיקים של סבו. "תמיד סיפרו לנו הורינו, שיש זהב בגבעות המכרה שסביב מחוז ווילס" הוא הביט סביבו משולהב והדרך נעשתה קלה עבורו, הוא האיץ בחמור ותוך רגעים ספורים כבר הגיע לביתו שבמרכז העיירה.
"יש לי סוד עבורכם!" נכנס ג'ונס משולהב לביתו, אשתו ואחיו הקטנים הביטו לעברו בספקנות: "יש זהב במכרה שבכניסה לעיירה! מצאתי חתיכת זהב, אם נצא כולנו לחפור במכרה – נהיה עשירים לנצח!" הוא נופף בניצחון בחתיכת הזהב וכולם הביטו סביבם ושפשפו את עיניהם בתמיהה. "קדימה יוצאים כולכם, כבר היום!" דחקה בהם אם המשפחה שבהלת הזהב החלה לנצנץ באישוניה ובעיני רוחה כבר ראתה את צמידי הזהב הכבדים שיהיו על ידיה בעתיד.
"אבל אתם חייבים לשמור על זה בסוד!" התרה ג'ונס נחרצות באחיו הצעירים שהנהנו בהסכמה. הם לקחו ציוד חפירה ופסעו מחוץ לעיירה, שם החלו לחפור במרכז המכרה. הם חפרו כבר שעות, אבל אז החלו להבין שמדובר בחפירה רצינית יותר: "אני חייב להביא שני אנשים מהעיירה, שיספקו לנו מריצה וכלי חפירה מתאימים!" הסביר ג'ים בהבעה רצינית לג'ונס שהביט לעברו בתחילה בכעס כאשר העלה את הרעיון. "אני אזהיר אותם לשמור בסוד, שהדבר הזה לא יגיע לאף אדם אחר חוץ מהם!" אבל גם לג'ונס לא נותרו ברירות. וכך תוך שעות ספורות הצטרפו כבר עשרה אנשים נוספים מבני העיירה לחפירה: האחד דאג למריצות, השני לכלי עבודה, השלישי הביא מנורות חשמל, הרביעי דאג לאספקת אוכל והחמישי הביא ציוד קידוח וכך ממשפחה קטנה שיצאה לחפירות באופן עצמאי במכרה, הצטרפו תוך ימים ספורים כמעט כל בעלי המקצוע שיכלו לעזור בחפירות המכרה.
"אנחנו נחלק את הזהב בכמות שווה בין כל התושבים!" הכריז ראש העיר של ווילס בצוואר נפוח בעוד ג'ונס חורק שיניים בכעס. "אנחנו נצא ביחד כל בני העיר לחפירות במכרה, עד שנמצא את הזהב ונחלק אותו באופן שווה בין כולם!" וכך תוך שבוע לכל היותר הפכה הידיעה על מציאת הזהב במכרה, לנחלת הכלל ולאירוע חדשותי שעקבו אחריו במתח גם בני העיירות הסמוכות.
לאחר שבועיים שלמים של קידוחים בלתי נגמרים, מצאו בני העיר ווילס מנהרה ארוכה. "הנה, זאת הדרך המובילה אל האוצר – ככה הראו לי בחלום!" דרבן אותם הכומר תומאס הזקן שהובא במיוחד לשבת במכרה כדי לעודד את החופרים. הכומר הזקן שריח הזהב הצליח לגרום לו להזיז את עצמותיו הזקנות, הגיע במיוחד לשבת בראש המכרה ולעודד את בני העיירה שחלקם החלו לפקפק בקדחת הזהב שהדביקה את כולם.
אבל המנהרה, חייבים לציין. הציתה את הדמיון של כולם, תוך שעות ספורות הגיעו כל בני העיירה לראש המכרה בתקווה לבקר במנהרת הזהב המסתורית. סיפורי אגדות על אוצרות עתיקים מזמן ריצ'ארד לב הארי ועד לנסיכות הרומית התגלגלו בעיירה, עד שכולם היו בטוחים שבקרוב מאד כולם יהפכו לעשירים בזכות מנהרת האוצרות האגדית.
באותם שעות, קם מרבצו אוריין המלח הוולשי שהתפכח משכרותו. הוא החל להסתובב בין הרחובות הריקים ותהה לאן נעלמו כל בני העיירה. הוא חשב לרגע שהוא מדמיין, אבל נפש חיה לא נראתה במקום. "לאן נעלמו כולם?" תהה אוריין בקול. אלא ששני ילדים קטנים שנשארו בעיירה שמעו את שאלתו וסיפרו לו על מנהרת הזהב האגדית שתהפוך את כל בני העיירה לעשירים מופלגים.
אוריין הסתקרן והחליט לבדוק במה מדובר, הוא עשה את דרכו לעבר המכרה. כשהגיע למקום, הוא הבחין בדיוק באותה שעה בתושבי העיירה המאוכזבים שיוצאים מהמנהרה שהסתיימה בפתאומיות – כשהיא ריקה. "הו טיפשים שכמותכם!" קרא בקול גדול כשהוא עומד על שפת המכרה. "כבר שנים רבות שהמכרה הזה ריק ואין בו אפילו פירור זהב אחד, מי סיפר לכם את השטות הזאת שיש זהב במכרה?"
כל הראשים הסתובבו בשתיקה לעבר ג'ונס המושפל והמאוכזב שעמד חפוי ראש בין כל תושבי העיירה. "אני מצאתי גוש זהב, כאן! ממש בפתח המכרה!" הכריז ג'ונס לעברו של אוריין המלח שעמד בראש המכרה.
"אהה, אז לשם הגיע גוש המתכת שלי…" אמר אוריין בצחוק מתגלגל: "לקחתי אותו כדי להראות לדודה שלי וכנראה נפל לי מהכיס בדרך. את חתיכת הזהב הזאת, קיבלתי מסבא רבא שלי שהיה עוד בקדחת הזהב בקלונדייק בשנת 1896 הזהב הזה הוא בעיקר סגסוגת ולא שווה שום דבר. אבל בהחלט הייתי שמח לקבל אותו בחזרה…"
השקט הרועם שהשתרר במכרה, היה כה מוחשי עד שניתן היה לחתוך אותו בסכין. בראש מושפל החלו בני העיירה שהחלימו מ'קדחת הזהב' לעשות את דרכם חזרה הביתה, לאחר שקיבלו שיעור עד כמה בזבזו את זמנם לשווא….
בחג הסוכות כולנו יושבים בסוכה כזכר לשבעת ענני הכבוד ששמרו על עם ישראל במדבר בצאתו ממצרים. מעבר לזיכרון שבהקמת הסוכה, היא משמשת עבורנו תזכורת חיה וקיימת להשגחתו התמידית של הבורא על עם ישראל בכל שלב במהלך הגלות. זאת אינה 'סתם מסורת' שעברה מאבא לבן אלא מזכירה לנו את האמונה שלנו מחדש בניסי יציאת מצרים והשגחת הבורא.
