אם אלוקים יודע הכול, איך יש לנו בחירה?

שאלה: שלום הרב. שמי הדס, אני בת 15, וכבר הרבה זמן מציקה לי שאלה. נכון שאומרים שאלוקים יודע הכול וכל מה שעתיד לקרות גלוי לפניו? אז אם כך יוצא שאין לנו בכלל בחירה חופשית!

אתן דוגמא: אם אלוקים יודע שאדם מסוים יגנוב – האדם בעצם יהיה 'חייב' לעשות זאת. כי גם אם הוא לא ירצה לא תהיה לו ברירה, אחרת יצא שהידיעה של אלוקים לא הייתה נכונה, וזה דבר שלא ייתכן.

ואם אין לנו באמת בחירה חופשית, אז ממילא אין טעם בלחייב לקיים מצוות או לאסור על עבירות, וגם אין הצדקה לתת עליהן שכר ועונש, כי בכל מקרה זה לא ביד האדם.

בקיצור, יצאתי מבולבלת לגמרי. ההיגיון שלי אומר שיש כאן שני דברים שלא מסוגלים ללכת יחד. אני טועה?

 תשובה: שלום הדס.

זוהי שאלה נהדרת אבל אני מקווה שאת יודעת שלא את המצאת אותה. שאל אותה לפניך הרמב"ם לפני 850 שנה בספרו משנה תורה (הלכות תשובה ה', ה'), ומאז עסקו בה רבים מגדולי ישראל (ביניהם, הראב"ד, הרמב"ן, השל"ה הקדוש ועוד ועוד) ונתנו לה תשובות מגוונות.

אציע בקצרה אחת מהן:

השאלה שלך, הדס, מבוססת על הנחת יסוד שידיעה אלוקית היא כמו ידיעה אנושית.

לאור זאת קשה לך – אם ידיעה ודאית שלנו (למשל, שאדם מסוים יגנוב) מחייבת שכך יקרה, אז גם בידיעה אלוקית זה כך.

פה נמצאת הטעות. כמו שאלוקים אינו אדם, כך גם הידיעה שלו אינו כמו ידיעה אנושית. היא ידיעה מ'סוג' אחר לגמרי, סוג כזה שאינו שולל את הבחירה שלנו.

האם אנחנו יכולים להבין את המהות של ידיעה כזו? כנראה שלא, בדיוק כמו שאיננו יכולים להבין עד הסוף את אלוקים. ועם זאת, גם אם לא נבין אותו לגמרי אין לנו בעיה להמשיך להאמין שהקב"ה יודע כל מה שעתיד לקרות, ולצד זה לחוש באופן ברור וחד משמעי שבידינו הבחירה לאן ללכת ומה לעשות ואין שום כוח שמנהל אותנו ומחליט במקומנו. הטעות שנמצאת ביסוד השאלה היא בערבוב בין שתי מערכות נפרדות: זו של העשייה האנושית וזו של הידיעה האלוקית.

הגבולות של השכל

אני מבין את הרצון שלך, הדס, להבין הכול בשכל. אכן השכל שלנו חשוב מאוד ואנחנו צריכים להשתמש בו כמיטב יכולתנו. הברכה הראשונה בתוך הבקשות של תפילת שמונה עשרה היא על הדעת "חוננו מאיתך חוכמה בינה ודעת".

ועם זאת עלינו לדעת את המגבלות של הדעת הזו. כאשר אנחנו עוסקים בריבון כל העולמים, מי שברא אותנו, את השכל שלנו ואת כל היקום, עלינו להיות קצת יותר צנועים ולא להתעקש שהכול חייב להיכנס בתוך המאתיים גרם מוח שיש לנו בראש. אחד מחכמי ישראל אמר: "אילו ידעתיו – הייתיו" (רבי יוסף אלבו, ספר העיקרים). כלומר,  אם היינו מסוגלים להבין עד הסוף את אלוקים, כנראה היינו אלוקים בעצמנו. דווקא בגלל שאנו עוסקים במי שאין סוף ליכולתו וחוכמתו, לא ייתכן שנצליח להבינו עד הסוף.

כל זה לא מונע מאיתנו להיות בטוחים לגמרי שיש לנו בחירה חופשית וממילא אחריות מלאה על המעשים שלנו, ומצד שני להאמין בלב שלם שהקב"ה יודע כל מה שהיה ושיהיה.