השעה הייתה שעת אחר צהריים מאוחרת כשתלמידי הישיבה התיכונית יצאו להפסקה בין השיעורים. יאיר ואביחי יצאו לחצר האחורית ושיחקו בכדור החדש שהביא יאיר לכיתה. "תמסור לי את הכדור!" צעק יאיר לעברו של אביחי שבעט בו בחזרה בעוצמה, אבל לגובה. "מה עשית?!" הילדים הביטו למעלה לעבר הכדור שהתעופף לגובה ונעצר על אחד הענפים של עץ הברוש …
כִּמְעַט אֵין דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג אוֹתוֹ. הַכֹּל תָּלוּי רַק בְּמִדַּת הָרָצוֹן שֶׁיֵּשׁ לָנוּ וּבְמִדַּת הַחֲשִׁיבוּת שֶׁאֲנַחְנוּ מַקְדִּישִׁים לָעִנְיָן. אִם נָבִין אֶת הָעֵרֶךְ שֶׁל מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ רוֹצִים לַעֲשֹוֹת – נַצְלִיחַ לְבַצֵּעַ אוֹתוֹ בִּשְׁלֵמוּת.
סיפור אמיתי זה מלמד אותנו עד כמה גדול כוחה של הדבקות במטרה, ואפילו כנגד כל הסיכויים. ברגע שאדם דבק במטרתו ללא חשבונות וסיכויי הצלחה, הוא מצליח במעשיו. בפרשתנו אנו קוראים על עוז רוחו ודבקותו במטרה של פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, פינחס כשנכנס להכות את מבצעי החטא לא חשב פעמיים. כל רצונו היה לקנא לשם ה' ודבקותו במטרה גרמה לניסים הגלויים שנעשו לו ולהצלחתו. כאשר אדם יש בו רצון עז להצליח ולהתקדם בחיים, הוא מקבל עזרה אלוקית משמיים והצלחה גורפת שיכולה להתאפשר רק בזכות העזרה השמימית.
קל לנו למהר לשפוט אחרים ולהאשים אותם מבלי שאנו אכן יודעים בבירור שהם אשמים. עלינו לזכור כי פעמים רבות מתברר שמישהו שהיינו בטוחים באשמתו – לא אשם, כך שעלינו להמתין עם חריצת דינם של אחרים עד לבירור העובדות ולא למהר ולהטיל אשמה על מישהו מבלי שווידאנו די הצורך שאכן הדברים נכונים.
בן אדם הוא יצור חברותי. נדיר מאד למצוא אנשים הבוחרים מרצונם החופשי להתנתק מהחברה ולחיות בנזירות ובבדידות. החברה הסובבת אותנו מספקת לנו שמחה, עניין, עזרה, טיפול ומאד חשוב – ביטחון. אך מה קורה כשבמקום תחושת ביטחון החברה הופכת להיות דווקא משהו שמאיים עלינו? מתברר שבקרב בני נוער התופעה הזו קיימת לא מעט. בואו נכנס לעובי …
עמוס היה משתתף קבוע ביחד עם המשפחה בחגיגות ל"ג בעומר שבציון הרשב"י במירון, השנה יחסית הוא הגיע מאוחר לאזור הציון ובגלל שרוב המשפחות כבר התמקמו באוהלים, המקום הריאלי היחיד הפנוי, היה בקרבת מנחת המסוקים שבאזור. הוא החליט להקים שם את האוהל, בערב הגיע אהרן שהחליט השנה להשקיע במיוחד ושכר מסוק שיטיס אותו במיוחד להילולת הרשב"י. …
לְעִתִּים עוֹלָה בָּנוּ הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁאֲנַחְנוּ הַמְנַהֲלִים אֶת חַיֵּינוּ, וְעוֹשִׂים מַה שֶּׁצָּרִיךְ כְּדֵי לְהָגֵן עַל עַצְמֵנוּ וּלְהִתְקַדֵּם בַּחַיִּים. קוֹרְאִים לָזֶה הִשְׁתַּדְּלוּת. אֲבָל אָסוּר לָנוּ לִשְׁכֹּחַ אֶת מִי שֶׁבֶּאֱמֶת מַשְׁגִּיחַ עָלֵינוּ כָּל הַזְּמַן וְשׁוֹמֵר אֶת צְעָדֵינוּ – אַבָּא שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
בפרשתנו הקב"ה מצווה כי כאשר אדם מנדב מרצונו החופשי קורבן נדבה – אסור לו שבקורבן יהיה מום. לכאורה זה מוזר, הרי כיצד ניתן לדרוש זאת? הרי האיש מביא את הקורבן לגמרי בהתנדבות! אך כנראה התורה באה ללמדנו כי גם אם אנו עושים מעשה טוב מרצוננו החופשי, עלינו לזכור שלא מספיק המעשה הטוב לבדו – חשובה גם הדרך בה אנו עושים אותו.
