לְעִתִּים עוֹלָה בָּנוּ הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁאֲנַחְנוּ הַמְנַהֲלִים אֶת חַיֵּינוּ, וְעוֹשִׂים מַה שֶּׁצָּרִיךְ כְּדֵי לְהָגֵן עַל עַצְמֵנוּ וּלְהִתְקַדֵּם בַּחַיִּים. קוֹרְאִים לָזֶה הִשְׁתַּדְּלוּת. אֲבָל אָסוּר לָנוּ לִשְׁכֹּחַ אֶת מִי שֶׁבֶּאֱמֶת מַשְׁגִּיחַ עָלֵינוּ כָּל הַזְּמַן וְשׁוֹמֵר אֶת צְעָדֵינוּ – אַבָּא שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
בפרשתנו הקב"ה מצווה כי כאשר אדם מנדב מרצונו החופשי קורבן נדבה – אסור לו שבקורבן יהיה מום. לכאורה זה מוזר, הרי כיצד ניתן לדרוש זאת? הרי האיש מביא את הקורבן לגמרי בהתנדבות! אך כנראה התורה באה ללמדנו כי גם אם אנו עושים מעשה טוב מרצוננו החופשי, עלינו לזכור שלא מספיק המעשה הטוב לבדו – חשובה גם הדרך בה אנו עושים אותו.
השבוע תחול הילולת התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי מחבר ספר ה'זוהר' הקדוש. אחת המימרות המפורסמות בתקופתנו של רשב"י היא: 'בהון ספרא, יפקון מן גלותא' כלומר בזכות לימוד ספר הזוהר יזכו עם ישראל לצאת מהגלות ברחמים. כשאתה מביט לאחור ורואה כיצד עם ישראל שרד אלפי שנים של צרות ורדיפות, אתה מבין שעליך להיצמד למקור – לתורה, לנביאים ולחז"ל הקדושים שהכינו אותנו לקראת העתיד ולא לסטות מן הדרך המסורה שלנו מדורי דורות, מכיוון שרק באמצעות התורה נשמרה המסורת ולפיד היהדות נותר דולק ומאיר במשך כל הדורות.
