סיפר אחד מגדולי החסידות:
כשהייתי ילד צעיר שיחקתי פעם מחבואים עם חברים.
רצתי להתחבא ומצאתי מחבוא ממש מצוין בפינה אפלה בחצר. ישבתי שם כפוף ונסתר היטב, וחיכיתי שיגלו אותי.
חיכיתי וחיכיתי, ואחרי שעבר זמן רב מאוד יצאתי מהמחבוא שלי, וגיליתי שאף אחד לא מחפש אותי. הילדים פשוט שכחו ממני, ועברו למשחק אחר כבר מזמן.
נפגעתי עד עמקי נשמתי. באתי אל אבי הצדיק בבכי תמרורים, וסיפרתי לו את מה שקרה.
להפתעתי, כשאבא שמע את מה שסיפרתי פרץ גם הוא בבכי מטלטל. והוא אמר לי משפט שלא אשכח עד עצם היום הזה:
"כמה עצוב לו לבורא הטוב שהסתיר את פניו מאיתנו ואף אחד כבר לא מחפש אותו"…
*
יש בעברית ביטוי מקסים שמשתמשים בו בדרך כלל על אנשים מבולבלים… אומרים: 'הבנאדם מחפש את עצמו'.
זה דבר נפלא כשאדם מחפש את עצמו, כי זה אומר שהוא מבין שעד עכשיו הוא לא התנהג ולא חי כמו 'עצמו' האמיתי, אלא בסוג של תחפושת, זהות בדויה שהוא לבש על עצמו, אבל זה ממש לא האני האמיתי שלו.
*
חיפוש ה'עצמי' והחיפוש אחר הבורא, כלומר, הרצון למצוא את הנוכחות הא־לוהית בחיים ובמציאות, הם בעצם אותו הדבר, מפני שהעצמיות האמיתית של האדם היא הנשמה שלו, שהיא חלק א־לוה ממעל, כלומר חלק בלתי נפרד מה'אחד' השלם שהוא הבורא, כמו שכתוב "וייפח באפיו נשמת חיים".
כל עוד האדם מרגיש שהוא ישות עצמאית, מנותקת ונפרדת מהמציאות, ושהוא יכול לפעול ולעשות כל מה שהוא רוצה בלי לתת דין וחשבון לאף אחד, הוא בעצם חי בזהות בדויה. הוא לא מרגיש שהוא חלק בלתי נפרד מהבורא הטוב והמיטיב, ושגם הוא צריך להיות כך.
ולכן אדם נדרש לחפש את עצמו ואז ללכת אל תוך עצמו, אל העצמיות הפנימית שלו, ושם למצוא את המקום האמיתי, את דרך החיים הטובה והמיטיבה.
*
הדבר נרמז גם בציווי לאברהם: "לֶךְ לְךָ", שזה בעצם: לך לתוכך, לתוך עצמך. וכדי לעשות זאת אתה נדרש להתנתק "מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ", מכל הסיפורים והאשליות שעוטפות אותך וגורמות לך לחשוב שאתה משהו אחר ממה שאתה באמת.
וכשתהיה מוכן לעשות זאת, תגלה שאתה בעצם מגיע למקום הנכון והטוב שבו אתה יודע מי אתה ומה תפקידך בעולם, וזה "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ".
הלוואי שנזכה למצוא את עצמנו באמת.
