'אני חייב למהר!' מלמל לעצמו חיים בן־צבי ולחץ על דוושת הגז. 'אסור לי לפספס את ההזדמנות הזאת. אני צריך לעשות רושם טוב, ואם אגיע באיחור, זה ממש לא יעזור לי'. שנה חלפה מאז שסיים את לימודי הפיזיקה באוניברסיטה, ואף על פי שסיים בהצטיינות, הוא טרם מצא מקום עבודה מתאים. כעת הוא עשה את דרכו לראיון עבודה נוסף, והפעם היה נחוש להצליח יותר מתמיד.
הוא חנה מול הכניסה, ואף שמיהר מאוד והיה לחוץ לקראת ראיון העבודה, מצא חיים רגע של קורת רוח כשקיבל את פניו השלט הנוצץ – 'המרכז למחקר גרעיני'.
תחום חקר האטום תמיד משך אותו. למעשה, זו הסיבה שמלכתחילה הוא בחר בלימודי הפיזיקה. הוא ידע שמספר המומחים בתחום קטן מאוד ושמקומות העבודה מצומצמים וחסויים, כך שהסיכוי להתקבל אליהם לא גדול. לכן, כשקיבל חיים את הזימון לריאיון עבור 'תפקיד חלומותיו', הוא היה נחוש מתמיד להצליח בו ולהתקבל למשרה.
"שמחנו להכיר חיים, תודה רבה!" סיכם תומר את הריאיון. "נהיה בקשר בימים הקרובים". חיים סגר אחריו את דלת המשרד, ניגב את אגלי הזיעה שגלשו על מצחו ופלט אנחת רווחה. 'בסך הכול אני חושב שהיה טוב', אמר לעצמו כשפסע בחזרה לחניון. 'לקח לי זמן עד שהבנתי מה רוצים, אבל נראה לי שבסופו של דבר הצלחתי להפגין את הידע והיכולות שלי…' הוא סיכם לעצמו. 'טוב, מה אני עושה עכשיו? אם רק אשב ואחכה לתשובה אני אשתגע', חשב לעצמו, שלח מבט אל שעון היד שעצר מלכת והחליט מייד – 'אני נוסע עכשיו לתקן אותו'.
כשנסגרה דלת המשרד אחרי שיצא חיים מהחדר, פנה תומר אל שני העובדים שישבו איתו בריאיון, ושאל אותם: "מה אתם חושבים?"
"מכל המועמדים נראה שיש לו שליטה הכי טובה בחומר", פתח אחד העובדים, "אבל אני קצת בספק אם הוא מבין עד הסוף את הרגישות והדיוק שהתפקיד דורש", המשיך אותו העובד השני. "גם אני התרשמתי ככה", הסכים תומר. "העבודה בתחום רגישה ומסוכנת כל כך, שחייבים להבין במה מתעסקים, חייבים להבין שכל דבר קטן בשלבי המחקר והפיתוח הוא בעל משמעות גדולה מאוד".
פעמון חלוד התעורר לחיים מעל דלת הכניסה ובישר לשמואל השען על בואו של חיים. "מה שלומך שמואל?" פנה חיים לשען הוותיק שהגיח מהחדר הפנימי. "בוא חיים, תיכנס", השיב שמואל, "איך אפשר לעזור?" במיומנות שרוכשים רק אחרי שנים של עבודה, סיים שמואל לתקן את המנגנון בשעון בתוך דקות אחדות. "עכשיו רק נשאר לוודא את הדיוק", אמר שמואל והשווה בין השעון על הקיר לזה שאחז בידו. לחיים הכול היה נראה בסדר, אבל שמואל לא היה מרוצה. "יש לנו פער", צקצק שמואל, "השנייה בשעון שלך ארוכה בעשירית האחוז". חיים חייך ואמר: "זה בסדר שמואל… אתה יכול להשאיר את זה ככה".
"נראה לך?!" הזדעק שמואל, "אתה יודע מה זה עשירית האחוז?! עד סוף היום ההפרש יגדל לכמעט דקה וחצי, אחרי שבוע ליותר מעשר דקות, וכעבור שלוש שנים אתה תהיה כבר בפיגור של יום שלם! חייבים לסדר את זה!"
פתאום הבין חיים את ההתעקשות של שמואל לדייק. בעודו מהרהר בדברים הוא נתקף בדריכות כשהבין את הדיוק והרגישות שידרוש ממנו התפקיד החדש.
בדיוק כשיצא מהחנות של שמואל, קיבל חיים שיחת טלפון. "שלום חיים, מדבר תומר מראיון העבודה הבוקר". ליבו של חיים הלם במרץ. "כן תומר, מה שלומך?" השיב חיים בקול הרגוע ביותר שהצליח להפיק. "נשמח אם תחזור למשרד. יש לריאיון כמה השלמות שאנחנו רוצים לבצע לפני שנקבל החלטה", ביקש תומר.
חיים התיישב מחדש על הכיסא, מחכה לשאלות שיופנו אליו. "מה הספקת לעשות בינתיים?" שאל תומר בחביבות כדי להפיג את המתח. קצת נבוך, סיפר חיים על התיקון אצל שמואל השען ועל המחשבות שצפו אצלו בעקבותיו. כשסיים את הסיפור, חייך תומר ובישר לו: "התקבלת, חיים! נשמח אם תבוא לעבוד אצלנו". חיים לא הבין מה קרה פתאום. "רגע, אבל מה עם ההשלמות לריאיון?" שאל. "זה בסדר", השיב תומר, "קיבלנו את המידע שהיינו צריכים!"
*
החיים הם אוסף של המון פרטים קטנים, שביחד מרכיבים דבר אחד שלם. לכל פרט קטן בחיינו יש משמעות גדולה, וגם אם הוא נראה לנו ברגע זה זניח ובלתי משמעותי, הרי שבתמונה הכללית ההזנחה הקטנה יכולה ליצור נזק גדול. חשוב שנשים לב לכל פרט בחיינו כדי לחיות חיים שלמים של טוב אמת.
