תאמין בעצמך

נועם דחף את שארית הלחמנייה לפיו ומחה את הזעה שעל מצחו. "סיימתי את הארוחה שלי לחצי השעה הקרובה", הודיע לחבריו בקול דרמטי. כולם התגלגלו מצחוק, ונועם היה מרוצה למראה חבריו המחייכים מהבדיחה השנונה. בדיוק באותם רגעים הגיע טמיר, מאמן הכושר הקבוצתי, וניסה להשתחל למרכז הקבוצה ולהעביר אליו את תשומת הלב של הנערים. הם הסיטו לעברו את המבט, אבל אז נועם לא התאפק ולחש

לחבריו בדיחה, מה שגרם לאלו שכבר הרצינו לפרוץ בצחוק פעם נוספת.

עיניו של טמיר ננעצו בנועם. "אתה!" הוא קרא לו, מסמן לו בניד ראש להתרומם ממקומו ולעמוד מול הקבוצה. נועם התרומם בעצלתיים, נאנח בקולניות. "מה קרה הפעם?"

"אתה מצטרף לאימון היום", קבע טמיר בהחלטיות. "אני אף פעם לא מצטרף לאימון". עיניו של נועם נפערו בתדהמה. "אתה יודע שבעקבות הממדים שלי אני לא בדיוק יכול להתאמן", צחקק בקול והביט סביבו בסיפוק.  

"אתה יכול הכול", טפח המאמן על שכמו של נועם בעידוד. "דן, אתה יכול להצטרף אלינו בבקשה?"

דן התרומם ממקומו במהירות ויצא מהקבוצה, נעמד סמוך לנועם וטמיר, ממתין להוראות. טמיר חייך לעברם ושלף מטפחת מכיסו.

"מה זה?" נועם עיקם את אפו, אבל טמיר לא ענה. הוא קשר את המטפחת על עיניו של נועם. "נועם קדימה, רד אל הדשא!"

נועם ירד בהיסוס. "מה אתה מתכוון לעשות עכשיו?" טמיר הביט לעבר דן. "עלה על הגב של נועם ותפוס בכתפיים שלו". הוא המתין רגע עד שדן התמקם על נועם. "נועם, אתה צריך להגיע עד לאמצע המגרש כשדן עליך. אתה יכול להתקדם בעזרת כפות הידיים והרגליים שלך בלבד!"

"טמיר!" נועם נאנק בתדהמה מהולה בפליאה וכעס. "אתה לא רציני, אני לא יכול!"

"אתה יכול". טמיר השתיק במבט את קבוצת החניכים שהביטו בעניין על נועם ודן והתלחששו כשהם נסערים. "נועם, צא לדרך בבקשה!"

נועם שאף אוויר והחל להתקדם. את המטרים הראשונים הוא הצליח בקלות יחסית. אך ככל שעברו השניות היה לו יותר ויותר קשה. זיעה טפטפה מכל גופו. "טמיר, אני לא יכול יותר!"

אבל טמיר, שפסע צמוד לנועם, עודד אותו. "אתה יכול! אתה מצליח! תמשיך. תתקדם!" הוא צעק לכיוונו, מביט על הקושי האדיר של נועם, מאמין שהוא יכול.

נועם המשיך, מרים יד ואז עוד אחת, רגל, ועוד רגל. בקושי, באיטיות. שומע כל העת את טמיר מעליו. "נועם, אתה מעולה! תמשיך ככה! רק עוד קצת!"

קבוצת הצעירים התרוממה ממקומה בהשתאות. מביטים על נועם המתקדם מעבר לחצי המגרש, כשעליו דן. הם היו המומים. שומעים מרחוק את טמיר ממשיך לעודד את נועם.

"זהו. אני לא יכול יותר!" נועם נעצר. חש את כל גופו רטוב מזיעה, חש את שריריו רועדים.

"עוד קצת, נועם", טמיר ביקש, מעודד את נועם להתקדם עוד מטרים ספורים.

"זהו, אני לא מסוגל!" נועם השתטח על הרצפה לאחר שהתקדם עוד קצת, דמעות זולגות מעיניו. בדיוק אז טמיר הוריד את המטפחת מעיניו של נועם והרים את ידו למעלה בתנועת ניצחון. "נועם, תראה! הגעת עד סוף המגרש עם כשישים קילוגרמים עליך! אתה יכול הכול!"

נועם שוב פרץ בבכי, מתרגש ומביט המום במרחק שעבר כשדן על גבו.

"המאמן?" דן נע על מקומו באי־נוחות. "כן, דן?"

"אני… שוקל שבעים קילו, לא שישים". טמיר החוויר לרגע. הוא העביר את מבטו מדן אל נועם. המום. אם הוא היה יודע מהו משקלו האמיתי של דן, הוא לא היה מאפשר לנועם לסחוב אותו למרחק ארוך כל כך. הוא היה בטוח שלא יצליח… שאר חברי הקבוצה התאספו סביבם, מוחאים כפיים בהתלהבות.

*

האמונה שאנחנו מסוגלים, היא זו שמאפשרת לנו לעשות גם דברים שאולי נראים ממבט ראשון בלתי אפשריים. הנסיונות שעברו האבות מלמדים אותנו שיש בנו את הכוח לשבור את התבניות והמגבלות שמונעות מאיתנו את ההתקדמות וההתפתחות הרוחנית שלנו, וכשאנחנו מאמינים שאפשר ועושים את מה שצריך מתוך אמונה, ההצלחה הגדולה ממתינה לנו.